הדף השבועי: אל תכה את המומחה
תרגום:
ותצא לו (לר' עקיבא, המסקנה שר' טרפון פטור מלשלם, מכך) שטעה (ר' טרפון) בדבר משנה, ו"טעה בדבר משנה – (הדין) חוזר"! (טעם) אחד ועוד (טעם אחד) הוא (ר' עקיבא) אומר. אחד – ש"טעה בדבר משנה חוזר". ועוד (טעם), אם גם בשיקול הדעת טעית – מומחה לבית-דין אתה, וכל המומחה לבי-דין פטור מלשלם.
הקשר:
המשנה הרביעית בפרק הרביעי של מסכת בכורות קובעת, שאם נשחט בכור בהמה בשל חוות-דעת "מי שאינו מומחה", אסור ליהנות מבשרו: על הבכור להיקבר וזה שהתירו לשחיטה ישלם לכוהן את ערכו, מכיסו הפרטי. המשנה מדגישה קביעה זו באמצעות כלל, הנוגע לאחריות הדיינים על פסיקותיהם: "(אם הדיין) זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא – מה שעשה עשוי, וישלם מביתו". לכלל זה יש גם יוצא מן הכלל: "ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם". להלכה, מוסיפה המשנה סיפור: "מעשה בפרה שנִטלה האם (הרחם) שלה והאכילהּ רבי טרפון לכלבים" (כיוון שלדעתו היא טריפה ואסורה לאכילה)". חכמים חולקים על ר' טרפון, בהתבססם על חוות-דעת רפואית, ופוסקים שהפרה הייתה כשרה. בעקבות פסיקה זו, "אמר ר' טרפון: הָלְכָה חֲמוֹרְךָ, טרפון!". לחששו של ר' טרפון, שיצטרך לשלם מכיסו (ליתר דיוק – בחמורו) לבעל הפרה, עונה ר' עקיבא: "פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם". הקטע שיידון כאן מובא במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו.
דיון:
לא כל דיין שטעה בפסיקתו חייב לשלם על טעותו. מדוע?
ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה, וטעה בדבר משנה – חוזר! –
התלמוד שואל על תשובת ר' עקיבא לר' טרפון: מדוע השתמש ר' עקיבא בנימוק ה"מומחה" (שיידון להלן), כאשר יש לו נימוק טוב ופשוט יותר, לפיו דיין שפסיקתו מבוססת על טעות בהבנת הלכה ברורה ומוסכמת, חוזר בו ממנה באופן "אוטומטי" והיא נחשבת כמבוטלת, ובלשון התלמוד עצמו – "טעה בדבר משנה – חוזר". כיוון שר' טרפון שגה בהבנת המציאות הזואולוגית – כשחשב שפרה בלא רחם נחשבת טריפה (בעל-חיים שעומד למות) – הוא נחשב כמי שחזר בו מפסיקתו, זו מבוטלת מעיקרה והוא פטור מתשלום לבעל הפרה.
במקרה הנדון, בשר הפרה כבר נזרק וחזרת הדיין מפסקתו אינה מועילה. האם עובדה זו משנה במשהו את הרלוונטיות של טענת "טעה בדבר משנה" לסיפור זה?
לפי הסוגייה המקבילה בסנהדרין לג ע"א, התשובה שלילית, וכך אמור להסביר זאת ר' עקיבא לר' טרפון: "כיון שאילו היתה פרה (עדיין קיימת), דינך לא (נחשב) דין ולא כלום עשית, עכשיו (משהיא מתה) גם – לא כלום עשית" (התרגום שלי).
עיקרון "טעה בדבר משנה – חוזר" נשמע כפוליסת ביטוח לדיינים: ביטול פסיקה שגויה מנקה אותם מאשמה לתוצאותיה, ובפועל מסיר מהם אחריות למעשיהם. נדמה שעיקרון זה מנוגד לאמור במפורש במשנה: אם טעה הדיין בפסיקתו "מה שעשה (הדיין) עשוי, וישלם (פיצוי) מביתו". בסוגיה שבסנהדרין ו ע"א, מנסה התלמוד לפתור סתירה זו ומציע שהמשנה מדברת על מקרה ספציפי, בו קיבלו המתדיינים עליהם את סמכותו של הדיין, אך רק בתנאי שידון אותם לפי "דין תורה". כיוון שהדיין מקובל על המתדיינים – "מה שעשה עשוי", אך בגלל שטעה ולא דן אותם לפי דין תורה – "וישלם מביתו". כיוון שהדיין במקרה זה נאלץ לשלם, מסיק התלמוד שהוא לא טעה "בדבר משנה" אלא "בשיקול הדעת".
ועוד א"נ בשיקול הדעת טעיתה –
רב פפא מסביר מהי טעות בשיקול הדעת: "כמו (במקרה שיש) שני תנאים ושני אמוראים שחולקים זה על זה, ולא נאמרת הלכה לא כחכם (זה) ולא כחכם (אחר), ומהלכי העולם על לב (לדעת) אחד מהם, והלך הוא (הדיין) ועשה כשני – זהו שיקול הדעת (השגוי)" (בבלי סנהדרין ו ע"א, התרגום שלי). כלומר, בחירתו של הדיין בעמדה הלכתית קיימת ולגיטימית, אך כזו שאינה מקובלת על "מהלכי העולם", קרי: על מרבית הפוסקים ואולי אף על המנהג המקובל, נחשבת כטעות בשיקול הדעת שלו.
כאמור לעיל, בסוגיה הנדונה כאן, מציע התלמוד לר' עקיבא להרגיע את ר' טרפון בכך שאם טעה בדבר משנה – בהלכה מפורשת או בהבנת המציאות – הוא פטור מתשלום. אך אם טעותו של ר' טרפון אינה "בדבר משנה" אלא "בשיקול הדעת", כיצד ייפטר מנתינת חמורו בתמורה לפרה, שבשרה נזרק לכלבים?
וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם –
לצורך כך, משתמש ר' עקיבא בכלל המופיע גם הוא במשנה, ולפיו פוסק הנחשב "מומחה לבית דין" פטור מתשלום אם טעה בפסיקתו.
גם כלל משנאי זה, שהתלמוד מאמץ בשמחה, מבטיח לדיינים – לפחות לחלק מהם, המוגדרים "מומחים" – ביטוח מפני טעות.
אני מודה, שהמגמה המסתמנת כאן, לפטור דיינים (מנהיגים בעלי כוח והשפעה על הרבים) מאחריות לבחירותיהם ההלכתיות והערכיות, מעורר בי אי-נחת רבה. מה יש באותם "מומחים", שנותן להם את הזכות להכריע גורלות מבלי להסתכן בתשלום מחיר על טעויותיהם?
במסכת סנהדרין ה ע"א מנסים האמוראים להגדיר מי הוא "מומחה": "אמר רב נחמן – כגון אני... וכן אמר ר' חייא – כגון אני". הדוגמאות האישיות אינן מספקות את התלמוד, והוא מציע הגדרה בהירה יותר לביטוי "כגון אני": "שאני לומד (ממורים וממקורות קדומים) וסובר (משיקול דעתי) ולוקח (מקבל) רשות" (התרגום שלי). "מומחה" אם כן, אינו רק חכם ובעל כישורי לימוד, אלא גם בעל "רשות" לדון.
משמעותה של "רשות" זו חשובה, לטעמי, להבנת מעמדו של ה"מומחה". נראה לי, שבה טמונה הסיבה לפטור שהוא מקבל מתשלום על שגיאותיו.
לפי התלמוד, הדיינים בבבל, חייבים לקבל "רשות" לכך מראש הגולה, המנהיג הפוליטי של יהודי בבל (סנהדרין ה ע"א). כלומר, סמכותם של דייני בבל נובעת "מלמעלה", מבעלי השררה. במובן זה, הם שליחי "השלטון" והפטור ניתן להם (גם) בשל הכוח הפוליטי העומד מאחריהם.
לתלמוד הירושלמי דעה שונה: "ר' יוסי בר חלפתא, באו שני אנשים להידון בפניו. אמרו לו – (נסכים שתדון אותנו) על מנת שתדוננו דין תורה; אמר להם – אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותם אנשים (הטועים בדין), (ואתם) מקבלים עליכם מה שאני אומר לכם" (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, התרגום שלי). לדעת ר' יוסי בר חלפתא, הרשות לדון ניתנת לו מן הבאים להידון בפניו: פנייתם אליו היא זו שמסמיכה אותו לדון אותם. לפי דעה זו, סמכותם של הדיינים תלויה בבחירתה של הקהילה ולא בשיקוליהם של בעלי השררה. ה"מומחה" הארץ-ישראלי, אם כן, פטור מתשלום על טעותו, כיוון שהמתדיינים לפניו קיבלו על עצמם, בלא תנאי, לעשות כדבריו. ר' יוסי מדגיש שהדיין אינו רשאי לנצל לרעה את הכוח הניתן לו מידי הקהילה ועליו לזכור, שאם יטעה – אלוהים עצמו ייפרע ממנו.
אמנם שונים שני התלמודים בפירושם ל"רשות", אך דומים הם במגמה העקרונית, בה התחילה המשנה – לפטור את הדיינים מאחריות לשגיאותיהם. אני מקווה, שלמרות זאת – ירבו פוסקים, דיינים ושופטים כר' טרפון, המוכנים (גם אם בצער) לשלם את מחיר בחירותיהם ההלכתיות והערכיות..
בכורות כז-לג, טו-כא כסלו תשע"ב 11-17/12/2011