עבודת אלוהים
דיונה של הגמרא במשנה הראשונה של מסכת ברכות עוסק במתח שבין שני התחליפים לעבודת הקרבנות במקדש שחרב – לימוד תורה מחד ותפילה מאידך. אני פותחת מחזור שני של הדף השבועי עם שאלות על מקום, אל ואדם (מסכת ברכות, דף ח ע"א)
לצרכי שמים
מהי קבלת עול מלכות שמים? אני, בעקבות הדיון בפרק השני של מסכת ברכות, על הקשר שבין הפנייה לצרכים הגופניים לבין מחויבות שלמה לאל (מסכת ברכות, דף יד ע"ב-טו ע"א)
דרך התפילה
מהי מהות התפילה, חוויה רליגיוזית יצירתית וחד פעמית או עבודה שנועדה להחליף את הקורבנות לאחר החורבן? אני מגשרת בין שתי עמדות (מסכת ברכות, דף כו ע"ב)
הנרות הללו
על מקורו המפתיע של הביטוי "לחפש בנרות", שמבטא גם היום – בעולם שבו טכנולוגיות הארה משמעותיות בהרבה – חיפוש עקשני, שאמור להוביל לתוצאות (ולמציאוֹת) טובות יותר (מסכת פסחים, דף ז ע"ב-ח ע"א)
לידיעת החולמים
לפי ההלכה, במקרה של "היסח הדעת", בו הופרע רצף השמירה וההשגחה על התרומה והקודשים (קורבנות שבשרם מותר לאכילה רק בידי הכוהנים במקדש), הם נחשבים טמאים ולא ניתן להשתמש בהם עוד. אז מה יכול לגרום ל"היסח הדעת"? (מסכת פסחים, דף לד ע"א)
על עכברים ואנשים
על המשנה שמאחורי הנוסח המשפטי שלה עומד, כך נדמה, עיקרון ערכי חשוב: יש לשים גבול ל"חשש" הדתי ולא לאפשר לו להשתלט על האדם, שכן אחרת, "אין לדבר סוף" (מסכת פסחים, דף י ע"א).
עניין של טעם
במהלך הדיון התלמודי מוצעים נוסחים שונים לטקס ההבדלה. עולה משם, שההכרעה מהן האבחנות הקיימות בעולם ומי מהן נוצרה ביד אלוהים היא עניין (גם) לטעם אישי (מסכת פסחים, דף קד ע"א)
צריך פיס בחיים
עבודת האלוהים היומיומית של הכוהנים במקדש – או של האדם הדתי בימינו – היא בסופו של דבר, שגרתית ומונוטונית. אז פלא שכדי להפיג את השגרה הם עשו ביניהם "פיס" – כלומר, הגרלה – כדי לקבוע את חלוקת התפקידים במשכן? (מסכת יומא, דף כד ע"ב)
מחול אחרון ופרידה
ארבעים השנים האחרונות של בית המקדש התאפיינו בסממנים רבים של ערעור קדושתו. האם הבית ביקש להפחיד את העם מפני הבאות באמצעות מתן סימנים, או שמא התכונן, ככול מתבגר ומזדקן, לרגע הפרידה ולצער שילווה אותו? (מסכת יומא, דף לט ע"ב)
חובה ומחוייבות
האם העובדה שקבלת התורה נכפתה על בני ישראל מאפשרת להם להתנער ממנה, או דווקא מבטיחה שישמרו אותה לנצח? (מסכת עבודה זרה, דף ב ע"ב)
התרגיל המסריח
מאחורי קושייתו המשעשעת (והריחנית!) של רב אשי מסתתר רעיון מעורר מחשבה, שכדאי לקחת איתנו בצאתנו אל הסוכה (מסכת עבודה זרה, דף מא ע"א)
אל תתפתו לזרים
יפתח הקריב את בתו, מישע זבח את בנו ואברהם עקד את בנו – המעשה הנורא הועיל לשלושתם. האם קורבן אדם הוא רצון האל? (מסכת עבודה זרה, דף נה ע"א)
אז מי פה באמת הקורבן?
שני קורבנות הבאים לכפר על חטא אחד יוצרים בעיה לוגית, אך לא פחות מכך גם קושיה דתית, וזו רק ההתחלה. אני פותחת את "זבחים" ומבררת כיצד ניתן להימנע מהיענות לתחושת האשמה הנצחית, שמזמנת המחויבות הדתית (מסכת זבחים, דף ו ע"ב)
הדם הוא הנפש
שחיטת בעלי חיים כמתנה לאלהים אינה באמת שונה משפיכות דמים ועל כן יש צורך להבדיל ביניהן באופן מובהק וחד-משמעי. על סייגים, הבדלים ושאלה מרכזית אחת - מה יש בו בדם הקורבן שמאפשר לו לכפר על מעשינו? (מסכת זבחים, דף כו ע"ב)
מנחה נכונה
לקורבן הצנוע והזול, מנחה, טווח משמעויות נרחב: הוא יכול לרומם את מקריבו כמו גם להשפילו. הכל תלוי בהקשר (מסכת מנחות, דף ו ע"א)
פותחים שולחן
את מזבח המקדש החליף אחרי החורבן השולחן הפרטי, שירש ממנו את הכוח לכפר והעניק הכוונה לאופן שבו אפשר להתמודד עם האבל (מסכת מנחות, דף צז ע"א)
מרוב עצים
האדם הפשוט שרצה לקחת חלק בעבודת הקודש היה רשאי להביא עצים למקדש. חיפשתי בנוהג משמעות - ומצאתי בעיקר אירוניה (מסכת מנחות , דף קו ע"ב)
עומדים על הדם
מה הקשר בין המעטה עצמית לבין היכולת להתעלות מעל למגבלותינו האנושיות, ואיך כל זה קשור למצווה לכסות את דמה של החיה השחוטה? (מסכת חולין , דף פח ע"ב)
חלק אלוה ממעל
מה דינו של דם הקרבנות שמשמש בעבודת המקדש? הדיון במסכת מעילה מבקש להבין את האפשרות להשתמש בדם זה לצרכי חולין דרך הבנת הקשר בינו לבין האל. אני מדברת על קודש, חול והקשר בין דם לתורה (מסכת מעילה, ד, יא ע"א)