שלושה ימים לא מש זכרו ממני | קראתי: ענני - לא ענני | אני עומדת בלב המדבר |
לאה גולדברג
א.
החיפוש אחר אלהים החל אצלי מחיפוש אחר עבר והמשכיות. רציתי לדעת שאיני חולפת בעולם מבלי להשאיר זכר. רציתי לדעת שעקבותי נשמרים כאן. לשם כך הייתי צריכה לחפש משמעות כוללת שמנחה את הטבע ואת מסלולי החיים שלי ושל הסובבים אותי. רציתי למצוא מישהו ששולט בכל, רואה הכל ויודע את תפקידי כאן על פני אדמה, ויוכל גם, אולי, לכוון אותי לקראת הגשמתו.
אבל רוב הזמן פשוט עמדתי בלב המדבר, מבלי לשמוע תו מוביל ומבלי לראות סימן שיאיר לי את הדרך.
אבל אז, הוליכו אותי רגלי אל מקומות שלא שיערתי מעולם שאגיע עדיהם, אל מפגשים עם אנשים שזיעזעו את אושיות קיומי, גם אם לא תמיד הצלחתי להודות בכך. ופתאום היה לי ברור שהרוח מדבר אלי, שמישהו מנסה לאותת לי מבין קרעי עננים בלילה חשוך, ולסמן לי את הדרך בה אלך.
תחושה זו היתה כה ברורה, עד שלא פקפקתי בה אפילו לרגע. פשוט ידעתי שמישהו מכוון את צעדי, ואותו מישהו גם ידאג שעקבותי לא ייעלמו בחולות החיים.
אז התחלתי לחפש אותו.
חשבתי שמצאתי.
חשבתי שמצאתי אותו בירושלים, בתוך קהילת אנשים מאמינים וחולמים, החיים את חייהם באופן מחובר לחלוטין עם אמונתם. האלהים שלהם ידע כל מעשה שעשו, והכיר כל מילה והגה שאמרו. הוא הקשיב להם, והם הקשיבו לו.
חיי היומיום היו קשורים באופן בל-יינתק אל קיומו של האלהים ההוא. כל מאכל ומשקה שטעם הפה, כל משפט ששמעו האזניים כל דיבור שהפיקו מיתרי הקול – הכל היה בחסותו של האלהים. זה היה אלהים של הקהילה: כולם היו שותפים בו, ולעיתים נראה היה לי שמהות קיומו תלויה בקשר הנרקם בין אנשי הקהילה, ובמעשים שהם עושים לכבודו. כאילו אין לאלהים הזה משמעות בלא מיליוני טקסים יומיומיים המקשרים את האנשים זה לזה בהזדקקותם ההדדית איש לרעהו, ובדמיון ההכרחי ביניהם. הדמיון בין האנשים, שנתפס בעיניי לעיתים כזהות מגבילה וחונקת, היה גם מנחם ומרגיע, והשרה סוג של ביטחון קיומי על חברי הקהילה – איש מהם לעולם לא יהיה יותר בודד בלב המדבר.
גם אני חיפשתי ביטחון, גם אני רציתי קהילה שתתמוך בי, שאוכל להרגיש שאני חלק ממנה, שאלהים יוכל לראות אותי ולהשגיח עלי, שידע שאני פה, שיש לי משמעות.
אז קראתי לו.
אבל הוא לא ענה לי.
הוא לא ענה לי, כי לא באמת השתייכתי לקהילה שלו. רציתי אלהים שישגיח, שיעטוף, שינחה. לא אלהים שיסתכל לי בצלחת ויגיד מה מותר ומה אסור. עוד פחות מזה רציתי אנשים שיגידו מה מותר ומה אסור. לא יכולתי להשתייך לקהילה של אלהים שרוצה קהילה כזו, אלהים כזה שמבקש שכולם ינהגו באופן מסוים, אלהים כזה שרוצה שאהיה בדיוק כמו אחרים, גם אם אני מרגישה מאוד מיוחדת… רציתי אלהים שיבין שאני זו אני, רציתי קהילה שתבין שזה האלהים שלי, שהוא לא מצווה עלי ואני לא הנתינה שלו, שהקשר שלי איתו לא מבוסס על אמת ושקר, על נכון ולא נכון, על "מה יגידו אחרים?!" גם אם האחרים הם חברי הקהילה הקרובים והאהובים.
אז הלכתי לדפוק על שער אחר.
זה היה השער אל החופש. החופש להיות מי שאני, החופש לדבר אל האלהים שלי באופנים שונים שאינם רק כאלה הכלולים באיזה ספר חוקים מוגדר וברור. זה היה החופש להשתייך מבלי להתחייב, "ללכת עם ולהרגיש בלי" בתוך קהילה גדולה. זה היה בדיוק מה שחיפשתי – קבוצת אנשים שגבולותיה אינם ברורים ולכן גם אינם חונקים ומגבילים, שאיש בה אינו בודק את מעשיי בזכוכית מגדלת, שלאף אחד בתוכה אין יכולת או אפילו רצון לומר לי אסור ומותר בנוגע ליחסי האינטימיים עם אלהים. זו היתה קבוצה שבה הקשר בין האנשים היה מבוסס על דמיון ערטילאי שנכח בליבות חבריה ולא בלבושם או באוכל המונח על שולחנם. זה היה חופש אדיר. והאלהים שחיפשתי היה שם. זה היה בדיוק המקום בשבילו: שם הוא הרגיש בבית: אף אחד לא אמר לו מה עליו כאלהים לעשות, אף אחד לא שאל אותו כיצד עליו כאדם לפעול.
שם יכולתי לחוש את עצמי כאדם נפרד, בלא צורך לעמוד על משמר הגבולות ביני לבין אחרים. הייתי פשוט אני, וזה היה בסדר.
הייחוד שלי לא איים על חברי הקהילה "הוירטואלית" שלי, והיה לי פנאי נפשי לבחון את עולמי האישי ולהסתכל בנבכי נפשי, בכדי לגלות את החומרים מהם אני עשויה. זה היה מתאים כל-כך לפיתוח יחסים מעמיקים עם האלהים הזה.
אז קראתי לו.
אבל הוא לא ענה לי.
הוא לא ענה, כי הוא לא הבין את הקריאה שלי. אני דיברתי בשפה שאינה נשמעת באזניו, שמילותיה וניגונה אינם מובנים לליבו של האלהים ההוא. החיפושים שלי בתוך עצמי, והגילוי של יסודות המבנה עליו מושתתת אני היו יסודות אחרים מאלה עליו מושתת קיומו שלו.
תוך כדי החקירה שלי את עצמי הבנתי כי תמיד, כל חיי, עסקתי בתרגום. בתחילה תרגמתי מן השפה הקהילתית-חוקית-מגדירה לשפה הפרטית-אישית שלי: כשהיו אומרים "שחרית של שבת", תרגמתי לעצמי "בטרקטור אל הים"; כשהיו אומרים "מצוות אלהים", תרגמתי לעצמי "הרוח מדבר אלי"… וכאן, בקהילתי החדשה, תרגמתי מן השפה של ההוא אל השפה שלי: כשהיו אומרים "מלך העולם", תרגמתי לעצמי "אמא"; כשהיו אומרים "אדני צבאות", תרגמתי לעצמי "משרה כח"…
עכשיו לא רציתי יותר לתרגם. רציתי לדבר בשפת האם שלי. רציתי להיות סוף סוף בבית.
בעצם, זה מה שרציתי תמיד.
רציתי לראות את העולם מבעד לעיני האשה שלי, להסתכל בדברים מן הגוף שלי, לכאוב את העולם מתוך כאבי המחזור, להעניק לו בחיבוק ומתוך הכלה ולא בחדירה וכיבוש. ורציתי שאלהים שלי תבין אותי בלשוני וללא תרגום.
אז הלכתי לדפוק על שער אחר.
זה היה השער אל העצמיוּת, אל השלמות עם מי שאני איך שאני. אל הגילוי העמוק של כוחי כאשה, שנובע לא רק מיכולותי האישיות המיוחדות, אלא גם מן החיבור אל נשים אחרות- אחיותי.
כאן סוף סוף יכולתי לחיות בשפה הבהירה שלי, והאלהים שלי הקשיבה לי והבינה אותי. היא היתה שם כשהייתי צריכה אותה: היא חיבקה כשהייתי זקוקה לחיבוק, היא חיזקה כשנזקקתי לחיזוק, והיא תמיד תמיד הבינה. היא היתה כל כך דומה לי, אבל הרבה יותר טובה – בדיוק כמו שתמיד רציתי להיות.
הראיה שלי אותה כמכילה ותומכת, כעוטפת ברוך וברחמים, כרכּה ועגולה, ותמיד תמיד מבינה וקשובה, סימנה לי תוואי. זו היתה הרוח שדיברה אלי, אלה היו הכוכבים שהנחו את דרכי – ככה לכי… הרגשתי כי מצאתי את האלהים שתמיד חיפשתי, והנה היא כאן.
אז קראתי לה.
והיא לא ענתה לי.
היא לא ענתה לי כי דיברתי אליה בקול אחד. זה קול טוב ואמיתי, זה קול בהיר, צלול וכן, אבל הוא קול מלודי. והיא הרמונית.
והבנתי פתאום משהו חשוב ביותר: גם אני הרמונית ולא מלודית. אותו "הפגם" שמנע ממני להשתייך לקהילה ההומוגנית והסגורה, ואשר חשף בפני את הגלות בה חייתי במשך שנים הוא שאיפשר לי למצוא את הקולות השונים שבי:
יש בי רצון להשתייך, אבל גם צורך בחופש ופרטיות. יש בי רצון באלהים מצווה ומנהיג, וגם צורך באלהים חלש ואומלל הזקוק להגנתי. יש בי רצון באלהים כועס ובכזה שאינו מקשיב לפעמים אלא משאיר לי להתלבט עם עצמי באמצע המדבר, ויש בי גם צורך באלהים מחבקת, תומכת ורכה. אני זקוקה לאלהים שיסלח לי תמיד ויבין את כאבי, ואני רוצה אלהים שתייסר אותי לפעמים בייסורי מצפון.
וכמוני גם היא: אין לה לאלהים שפה אחת ודברים אחדים, היא מורכבת מקולות רבים ושונים. היכולת הווקאלית שלה מאפשרת לה מנעד קשב מפותח ביותר – היא תדע להקשיב לי בכל לשון בה אבחר לפנות אליה, בתנאי שאני אדע להשתמש בכל הלשונות שלי. וכזאת לא ידעתי בינתיים.
כך, בגילוי זה של הטעות המהותית שעשיתי מתחילת דרכי בחיפוש אחרי אלהים, נותרתי שוב בודדה וחסרת כוחות, נתונה למרותם של אנשים אחרים שאין להם איתי ולא כלום. שזרותם וסמכותם מהלכת עלי אימים ברצונה לשפוט אותי ולהוציא אותי בכל רגע מן המסגרת הרב-מסגרתית שבחרתי סוף סוף לעצמי. הם נראו לי כמי שלעולם לא יניחו לי לחיות בדרכי, כמי שלעולם לא יקבלו את רצוני בגיוון ומרחב, כמי שכל עניינם בשמירת החומה אשר סביבם ובתוכם, כמי שיעשו הכל בכדי שלא אצור חס וחלילה פירצה ואצליח אולי למוטט אותה.
ג.
אבל הם לא היו רעים אלי, ולא גירשו אותי מעל חומתם. הם הזמינו אותי פנימה. גיליתי שם, כי מה שנראה מבחוץ כחומה בצורה הוא בעצם פתח פתוח אל מרחבי הים והעולם. גיליתי כי הגעתי הביתה באמת. זה המקום בו אני רוצה להיות (לפחות בינתיים). מקום שיש בו רוח שמחליפה את האויר תדירות. מקום שיש בו ריח הלחם הנאפה, מקום שיש בו חלונות לפתוח, ואם רוצים אז גם לסגור.
מקום שאלהים, על כל גווניו, נמצא בו כל עוד אני רוצה בו, ואיננו – כאשר אני רוצה להיות לבד.